<h1>פירוש רבינו אברהם מן ההר — יבמות</h1>
<h2>דף ב:</h2>
[יבמות נ"ה ע"א] על כל אחת. הואיל וכתוב בה כרת בפני עצמה הוא הדין לכל העריות, דהוי דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד, ולא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא.
<h2>דף יא:</h2>
[יבמות פ"ז ע"ב] ותנן נמי. בכריתות [י"א ע"ב]. מהימן. ומייתי קרבן, ולא אמרינן חולין לעזרה מייתי. לאו משום דמהימן. ותידוק מינה דנאמן בכל מקום, ואפילו כשאינו מעיד עליו בפניו. דילמא. הכא גבי חלב לאו אעדותו הוא דסמכינן, אלא מפני שאומר לו בפניו ושותק ודאי מודה לדבריו. אבל גבי עדות אשה שאין כאן הודאה מבעל דבר לא מהימן. סיפא. דמתניתין דפרק אמרו לו. מזיד הייתי. ופטור מקרבן, דעדים לא מצו מכחשי ליה. הילכך כי מכחיש להו ואמר לא אכלתי הימנוהו משום מגו דאי בעי אמר [מז]יד הייתי ופטור. והכי מסיק התם פרק אמרו לו [שם י"ב ע"א] דטעמייהו דרבנן משום מגו. דהואיל ואיכא [מגו] מהימן לאפטורי מקרבן, דהוי כמאן דאמר לא אכלתי בשוגג אלא במזיד, ומהימן דלא מכחיש להו. מדפליגי בסיפא, ברישא מודו דעדות דחד ושתיק חייב. [אלמא] לאו משום עדותו היא, דמשום עדותו אינו מתחייב קרבן [אפילו] העידו שנים. אלא ודאי משום שתיקתו היא, וגבי אשה דליכא שתיקה דלהוי כהודאה תבעי מנא לן.
[יבמות פ"ז ע"ב] ואמרו לה. מפרש בגמרא עד אחד, דגבי עד אחד נמי תני אמרו כדאיתא בריש אמרו לו. תצא. כשאר אשת איש שזינתה ברצון. ואע"ג דהימנוה רבנן לעד אחד, אפילו הכי אית לה למידק. והואיל ולא דייקא קנסוה. גט. אם תרצה לינשא לאחר. מזונות. אפילו מה שלותה ואכלה. פירות. מה שאכל הבעל מנכסי מלוג שלה לאחר שנשאת לשני. בלאות. [פירש רבינו שלמה אפילו בלאותיה] קיימין. ועיקר הפירוש כך הוא שמה שבלה ונאבד אינו משלם לה, אלא נוטלת מה שבפניה והולכת. וכן פירשו הר"ם [פכ"ד אישות ה"ז] והרי"ף. ממזר. משני ממזר גמור, [ומראשון] ממזר מדבריהם. וזה נבאר בגמרא. במציאתה. כולה מפרש בגמרא. מן הכהונה. משום זונה. מן המעשר [ומ]ן התרומה, תרומת אביה, וקנסא הוא. כתובתה. בגמרא פריך כתובה מנא לה. חולצין. אח ראשון [מן ה]תורה, ורבנן גזור דלא ליבם. ואח שני חולץ מדבריהם, שמא יאמרו גירש [רא]שון ונשא שני ואשתו גמורה היתה ויוצאה בלא חליצה, כדאמרינן בגמרא גבי תצא מזה ומזה. ר' יוסי וכו'. הני כולהו סבירא להו דראשון בעל גמור, ולא קנסו לה במילתא דאמר כל חד וחד. ביאתה. ופליג אהא דתני ולא מיבמין. ואין הולד ממזר. אם החזירה ראשון. שלא ברשות. מפרש בגמרא שלא נצטרכה להיתר ב"ד, כגון שהעידו שני עדים בבית דין שמת בעלה, ונשאת מעצמה בלא היתר אחר. ומותרת לחזור לו דאנוסה היא. ברשות בית דין. בעד אחד, כלומר שהעיד לה העד בבית דין שמת בעלה, והתירוה ב"ד לינשא בעדותו. שאם לא העיד לה כך בב"ד אינו עדות, שאעפ"י שאמר לה שמת יכול לחזור בו ואין כאן עדות, שאין עדות אלא בבית דין, דהיתר האשה בבאו... למה... בב[ית דין]... שת... על פי זו העד[ות] שיתירוה בית דין לינשא. וזהו דאמרינן [ברשות] ב"ד. אבל בש[נשאת שלא ברשות], שהעידו לה שני עדים ב[ב"ד] שמת בעלה, שוב אינה צריכה לרשות ב"ד, כלומר שיתירוה לינשא, שהגדת שני עדים מסלקת מעליה אותו ספק איסור. אבל עתה דליכא אלא עד אחד להתרה צריכה היתר ב"ד, שהיתר ב"ד מסלק מעליה איסור שהיתה מוחזקת בו. אבל כל זמן שלא התירוה ב"ד, אעפ"י שהעיד לה עד אחד בפני הב"ד, אם נשאת בלא [רשות] ב"ד אסורין זה לזה. שעדיין לא [נסתלק] איסור שהיתה מוחזקת [בו]. עיין על קלף בראש הספר, כי שם מבואר הכל.
<h2>דף יב.</h2>
גרסינן בתורת כהנים [ויקרא פרש' ז'] בפרשת או הודע אליו חטאתו דקאמר ר' מאיר שאם [העיד]והו שנים מביא קרבן אמר ר' יהודה וכו' קרבן... שהרי אם ירצה להתירו... ומפרש טעמיה דרבי יהודה בכריתות פרק אמרו לו [י"ב ע"א] דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה איש, כלומר על טובה [הוא נאמן] יותר מכל בני אדם, שאם הוא אומר איני ראוי לטובה זו, מי יוכל להביאה לו על כרחו. וכפרה טובה היא לו. ונפקא מינה מהאי טעמא דאי אמרו לו שנים נטמאת טומאה חדשה, כלומר עכשיו, והוא אומר לא נטמאתי, לרבנן דטעמייהו משום מגו הכא ליכא מגו ומייתי קרבן. ולרבי יהודה לא מייתי קרבן. אבל בטומאה ישנה איכא מיגו, דמתרץ לדבוריה דמצי אמר לא עמדתי בטומאתי אלא טבלתי, והוי נאמן אי אמר הכי, הכי איתא התם. יאמר. כלומר מצי אמר הכי, הילכך מהימן משום מגו, דר' שמעון דברייתא הוא חכמים דמתניתין. אמר רבי מאיר. ר' מאיר לא פטר ליה משום מגו דמזיד הייתי, דלא משוי איניש נפשיה רשיעא, כדאיתא בכריתות בהדיא. ומילתא באפי נפשה אתא לאשמועינן דאפילו אי אמר בהדיא מזיד הייתי אם אמרו בתחלה נאמן. אבל [אם] היה דן עמהם ומכחישן ואומר לא נטמאתי, אעפ"י שאחר כן אמר מזיד הייתי אינו נאמן דודאי שקורי משקר. נזיר אתה. ולא תטמא. תנאי. העוקר הנזירות, כגון שאמר... דעתי היה שמותר אני לשתות יין מפני שאיני יכול לחיות בלא יין, או להיטמא למתים מפני שאני קובר מתים הרי זה נדרי שגגות, ואינו צריך שאלה. שומעין לו. ופטור, ואין מלקין אותו אם עבר, וכל שכן שאינו מביא קרבן נזיר. וטעמ' דנאמן מפרשי' לקמן בפרק מצות חליצה. מיגען. שטען תחלה לא נדרתי בנזיר. ובהא מילתא ליכא פלוגתא ואפילו רבנן מודו. ושמעינן מהא דמאן דאתרו ביה תרי לא תעשה כך, והרי נשבעת עליו, אם אמר תחלה כך וכך היה בלבי והשבועה אינה כלום נאמן, ואם השיבן תחלה לא נשבעתי אעפ"י שבסוף אמר כך וכך היה בלבי לא מהימן, ומלקין אותו. וכן כתב הר"ם בשבועות פרק ב' [ה"י]. אמר ריש לקיש. התם הוא משום דלא משוי נפשיה רשיעא. אבל מודי ר' מאיר לחכמים שאם אמרו לו שנים בעלת שפחה חרופה, והוא אומר לא בעלתי [דמהימן] במיגו דאי בעי אמר לא גמרתי ביאתי. אמר רב ששת מודה ר' מאיר לחכמים [בנזיר] שאמרו לו שנים נטמאת והוא אומר לא נטמאתי שפטור, מגו דאי בעי אמר נשאלתי על נזירותי.
<h2>דף יד.</h2>
[יבמות ל"ד ע"א] מאן האי תנא. כלומר דאסר לאה על שמעון בד' חטאות משום כל הני איסורין כפרישנא במתניתין. דתנן. בכריתות פרק אמרו לו [י"ג ע"ב]. אכילה אחת. כזית. ואשם. אשם מעילות, דאפילו כהן לגבי אימורים זר הוא. והכי מפרש לה התם [י"ד ע"א] טהור מעיקרא לא אסיר אלא בחלב, הוה ליה טמא מיגו דנאסר בחתיכות טהורות אתוסף נמי איסורא לגבי חלב. פירוש דטמא שאכל קדשים הוא בכרת. וזהו איסור כולל. וחלב מעיקרא לא אסיר אלא באכילה. אקדשיה מיגו דאתוסף ביה איסור הנאה אתוסף נמי לגבי חלב. וזה איסור מוסיף לזו הגירסא. וכבר ביארנו סוף פרק כל הבשר דאיכא מאן דגריס אקדשה מיגו דאתוסף בה איסורא אכולא אתוסף נמי אחלב. פירוש וזהו כולל גם כן. ואכתי להדיוט הוא דאסיר, לגבוה שרי. הוה ליה נותר, מגו דאתוסף איסורא לגבי גבוה אתוסף נמי לגבי הדיוט. וזה איסור מוסיף. חל עליה יום הכפורים, מגו דאתוסף איסורא לגבי חולין אתוסף לגבי חלב. וזה איסור כולל. אם היתה שבת. מפרש התם אף אם היתה שבת, שחל יום הכפורים להיות בשבת. חייב אף משום הוצאת שבת ויום הכפורים. וזהו איסור בת אחת, דכשקדש היום חלה קדושת שבת ויום הכפורים יחד. הכי מתוקמא הכי אמסקנא. ורפרם דאוקמה דקסבר ר' מאיר שאין איסור הוצאה ביום הכפורים ומשום [הכי] נקט שבת, ליתה, דהא אסיקנא התם והא דרפרם בדיתא היא. ורבינו שלמה פירש כאן אם היתה שבת, דקסבר אין עירוב והוצאה ליום הכפורים. ופירש איסור בת אחת שאיסור אכילה דיום הכפורים ואיסור הוצאה דשבת חלו כאחת, דהיינו כשקדש היום. ולא נהיר כדכתבינן.
<h2>דף יד:</h2>
[יבמות כ"א ע"א] וכלתו. מפרש לקמן שהיא כלת בתו. וכלת בת בתו שריא. אבל כלת בן בנו לעולם אסורה, [שהרי יש בה] צד איסור כלה דאורייתא, דכלתו אסורה מן התורה. ושאר השניות שנשארו בברייתא או יש בהן איסור ערוה דאורייתא, כגון אם אמו, דאמו ערוה דאורייתא. או מחלפן בהו כגון אם אביו שאין בה איסור אם מן התורה, אפילו הכי קרוב הדבר להחליף ולטעות באם אמו, הילכך אסורות לעולם אם אם אם אמו אפילו עד אלף דור למעלה.
[יבמות ל"ב ע"א] בא עליה. על היבמה בחיי אשתו. קס"ד דקסבר ר' יוסי איסור חל על איסור. אחות אשה. דקדים, כדמוקים לקמן. נשא. אחת מן האחיות, זה האח החי. קיימא עליה האחות באיסור אחות אשה ברישא. וכי נסיב לה אחוה לא חייל עלה איסור אשת אח. תלי. דכי פקע איסור אשת אח, דהיינו כי מת בלא בנים. אתי וחייל. שתי מיתות. כגון חמותו והיא אשת איש, חמותו בשריפה ואשת איש בחנק. בחמורה. בשריפה. ונעשת אשת איש. שהיתה אלמנה כשנשא בתו. באשת איש. ואע"ג דקלה היא.
[יבמות ל"ב ע"ב] איסור מוסיף. כגון שנוסף איסור באותה חתיכה, כגון שנשא חי אשתו תחלה, ונאסרה עליו אחותו משום אחות אשה. והיא מותרת לשאר האחין. נשאת לאחד מהן נאסרה לשאר אחין משום אשת אח. ומגו דחל איסור אשת אח לגבי שאר אחין שהיתה מותרת חל נמי לגבי האי אף על פי שהיתה אסורה לו. וזהו איסור מוסיף משנוסף איסור באותה חתיכה למי שהיה מותר בה. ואיסור כולל הוא כגון שנולד איסור לנאסר בשאר חתיכות שהיו מותרות לו מתחלה, ונאסר לו גם זאת מכלל אותו איסור. והיינו נשא אשתו תחלה זה שמת, והיה האח מותר בכל האחיות. נשא אחת מן האחיות, נאסר בכולן משום אחות אשה מגו דנאסר בכל האחיות שהיה מותר בהן משום אחות אשה, חל זה האיסור גם כן באשת אחיו שהיה אסור בה משום אשת אח, וזהו איסור כולל. וקאמר דר' יוסי מודה דאיסור חל על איסור היכא דהוי איסור מוסיף, וחמותו ונעשת אשת איש איסור מוסיף הוא, דחמותו פנויה שריא לכולי עלמא. נעשת אשת איש נאסרה לכל העולם. והאי דקאמר נדון בחמורה, מפני שבמיתה עסיקינן, ואם הוא חייב שתיהן נדונינו בחמורה, שאי אתה יכול להמיתו בשתי מיתות, ואיסור חל על איסור ולא איסור מבטל איסור. אבל אם היה שוגג מודה דחייב שתי חטאות. אלא אמר רבא. כלומר ר' יוסי לית ליה איסור חל על איסור. והאי דקאמר לעיל חייב משום אשת אח ומשום אחות אשה, לאו בשוגג איירי לחייבו שתי חטאות, אלא במזיד וליעשות רשע גמור, ולקברו בין רשעים חמורים.
<h2>דף יז:</h2>
[יבמות ל"ה ע"ב] ספק. שיבם אותה תוך ג' חדשים וילדה בן קיימא לאחר ששה חדשים שכנסה זה. יוציא. מספק, דשמא זה הולד מאחיו המת הוא וילדה לט' חדשים, ובכרת רמיא עליה, ולא בעיא לא חליצה ולא גט. ושמא בנו הוא וילדה לשבעה, דיולדת לשבעה יולדת למקוטעים, כלומר אפילו לששה ויום אחד חי, ובדין ייבם, ויוציאה בגט. והולד כשר. ממה נפשך. אשם תלוי. אשם הבא על הספק. למעוברת. אעפ"י שהכיר בה שהיא מעוברת. והפילה. שיצא מת. והוא הדין אם יצא חי ולא חיה ל' יום שצריך לחזור ולחלוץ לה לריש לקיש. מן האחין. דנפטרה בחליצתה הואיל והפילה. ואם בא עליה אחד מהם קנאה, הואיל והפילה. צריכה חליצה מן האחין. כלומר דלא נפטרה באותה חליצה. מיהו מודה דנפסלה לכהונה באותה חליצה מדרבנן. ואף אחין חולצין ולא מיבמין. ומיהו אפילו הוא חוזר וחולץ לה ונפטרה, וזה אין בו ספק, וכן כתב הר"ם פרק א' [ה"כ]. לא שמה ביאה. שאם בא עליה לא קנאה קנין גמור ושאר אחין מצו למפסלה עליה.
<h2>דף יט:</h2>
[יבמות ל"ד ע"א] אליבא דמאן. כלומר כמאן מרבותיו סבירא ליה. דנהי דקסבר דאיסור כי האי גונא חייל. מיהו היכא דנתכוין לדבר מצוה, כי הכא במתניתין דנתכוין לבעול בעילת מצוה, כי טעה אמאי חייב. דר' יהושע. דאמר בשבת פרק רבי אליעזר [קל"ז ע"א] ובכריתות [י"ט ע"ב] [פרק] ספק אכל חלב, שמי שהיו לו שני תינוקות, אחד למול בערב שבת ואחד בשבת, ומל את של ערב שבת בשבת פטור. בהול. טרוד למול שלא יעבור זמנו. אבל גבי נישואין אין למצוה זמן קבוע. והוה ליה למידק, ומשום הכי חייב. ואי בעית אימא. דמתניתין לאו ר' מאיר היא אלא ר' שמעון דלית ליה איסור חל על איסור. וכל הני דמתניתין מיירי שכל האיסורין חלין כאחד. שליח. ראובן ושמעון עשו שליח לקדש להם לאה ורחל, וכן עשו שליח לקבל קידושיהם. ופגעו השליחים זה בזה. וזה נתן הקדושין וזה קבלה. ובבת אחת נתקדשו שתיהם, אלא נדות היכי הוי בת אחת עם הקדושין. שאם היו נדות תחלה תו לא חייל עלייהו איסורא דקידושין. ואם נתקדשו תחלה תו לא חייל עלייהו איסורא דנדות. בשופעות מתוך י"ג ולאחר י"ג. כך גריס רבינו שלמה, ופירש שהם נולדו שנה תמימה קודם שנולדו הן. והם נתנו להם קדושין ביום שנשלמו להם שנת י"ג. ואותו היום נשלמו להן שנת י"ב. ונתנו קדושין שיחולו כשיצא שנת י"ג ויתחיל שנת י"ד שיהיו גדולים. והשתא חלו איסור קדושין ואיסור נדה כשיגדלו. שאעפ"י שפרסו נדות תחלה ליכא איסורא גבייהו, דקטנים וקטנות נינהו.
<h2>דף כג.</h2>
[יבמות ל"ד ע"א] מאן האי תנא. כלומר דאסר לאה על שמעון בד' חטאות משום כל הני איסורין כפרישנא במתניתין. דתנן. בכריתות פרק אמרו לו [י"ג ע"ב]. אכילה אחת. כזית. ואשם. אשם מעילות, דאפילו כהן לגבי אימורים זר הוא. והכי מפרש לה התם [י"ד ע"א] טהור מעיקרא לא אסיר אלא בחלב, הוה ליה טמא מיגו דנאסר בחתיכות טהורות אתוסף נמי איסורא לגבי חלב. פירוש דטמא שאכל קדשים הוא בכרת. וזהו איסור כולל. וחלב מעיקרא לא אסיר אלא באכילה. אקדשיה מיגו דאתוסף ביה איסור הנאה אתוסף נמי לגבי חלב. וזה איסור מוסיף לזו הגירסא. וכבר ביארנו סוף פרק כל הבשר דאיכא מאן דגריס אקדשה מיגו דאתוסף בה איסורא אכולא אתוסף נמי אחלב. פירוש וזהו כולל גם כן. ואכתי להדיוט הוא דאסיר, לגבוה שרי. הוה ליה נותר, מגו דאתוסף איסורא לגבי גבוה אתוסף נמי לגבי הדיוט. וזה איסור מוסיף. חל עליה יום הכפורים, מגו דאתוסף איסורא לגבי חולין אתוסף לגבי חלב. וזה איסור כולל. אם היתה שבת. מפרש התם אף אם היתה שבת, שחל יום הכפורים להיות בשבת. חייב אף משום הוצאת שבת ויום הכפורים. וזהו איסור בת אחת, דכשקדש היום חלה קדושת שבת ויום הכפורים יחד. הכי מתוקמא הכי אמסקנא. ורפרם דאוקמה דקסבר ר' מאיר שאין איסור הוצאה ביום הכפורים ומשום [הכי] נקט שבת, ליתה, דהא אסיקנא התם והא דרפרם בדיתא היא. ורבינו שלמה פירש כאן אם היתה שבת, דקסבר אין עירוב והוצאה ליום הכפורים. ופירש איסור בת אחת שאיסור אכילה דיום הכפורים ואיסור הוצאה דשבת חלו כאחת, דהיינו כשקדש היום. ולא נהיר כדכתבינן.
